הלב בחדשות

הילד עם העיניים הגדולות שמציץ בדלת

הקליינט הבא: הילד עם העיניים הגדולות שמציץ בדלת

כשנפתח ב-92' "המרכז לשיפור הישגים" בשכונת התקווה היו בכל השכונה רק ארבעה תלמידים עם זכאות לבגרות. בשנה שעברה כבר היו יותר מ-50. מאחורי המרכז עומד אדם אחד – ישראל סלע. מחדרו הדחוק ב"בית דני" הוא מנהל לשכת סעד לא רשמית, נאבק כדי למנוע הנשרת תלמידים, מסדר בפנימיות, משיג מלגות ובעיקר מדרבן ומעודד

רותם תמר

זה זמן רב שיורם חיות לא יכול ללמוד בשקט בביתו. לא מכבר נכנס חיות,סטודנט בן 22 לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה, לביתו בשכונת התקוה והביןשאין לו איפה לגור. קיר גבס שהוקם בן יום על ידי אחותו באמצע הדירה– בעקבות סכסוך משפחתי – הותיר לאמו, לו ולשני אחיו חדר אחד בלבד למגורים.את המחשב הוציא חיות אל מחוץ לבית, שלא יינזק, וכיסה אותו בשמיכה. בשעתהצורך הוא עובד בו מהחצר.השבוע הוא כבר הרגיש מחנק. הבחינות הקרבות של סוף שנה א' מטרידות אותו.ככל סטודנט המקבל מלגת לימודים מלאה, הוא חייב להוכיח את עצמו בבחינותהאלה, אך בשל התנאים הירודים בביתו הוא לא בטוח שיוכל לסיים את השנהבשלום. השבוע חיות התייצב בלשכה של ישראל סלע בבית דני שבשכונת התקוהכדי לטכס עצה. סלע, שבזכותו התקבל למרכז הבינתחומי, הבטיח שישתדל להשיגלו גם מגורים. דבר לא השתנה, אומר יורם חיות. באתי לפה בגיל 11, ובגיל15 ואני ממשיך לבוא לכאן.ד"ר ישראל סלע מנהל את "המרכז לשיפור הישגים" בשכונת התקוה. מאחוריהשם היומרני עומד מוסד של אדם אחד. לכאן באים אחר הצהריים ילדי שכונתהתקוה, כפר שלם ושכונת הארגזים, החל מכיתה ז', לקבל שיעורי עזר במקצועותשבהם הם מתקשים. אבל גם ילדים צעירים יותר, שמתעקשים, מצליחים להסתנןלשיעורים. הכל כאן תלוי ברצון. אלה שיגיעו בעקביות, כפי שעשה חיות בילדותו,ירכשו כרטיס כניסה לעתיד טוב יותר מזה שהוריהם יכולים להבטיח להם. ישלהם לפחות סיכוי טוב יותר להשלים את הלימודים התיכוניים ולקבל תעודתבגרות.ב-92', כשנפתח המרכז, היו רק ארבעה תלמידים בעלי זכאות לתעודת בגרותבכל שכונת התקוה. סלע הגיע לחדר המורים של גימנסיה הרצליה וגייס בעצמואת המורים "הכי טובים" כדבריו. הוא הבטיח להם שכר גבוה פי שניים לכלשעת הוראה אצלו. כך גייס "כמה מורים צפוניים, מכיכר המדינה ומרמת השרון".לאחר שנתיים, עם 12 בוגרים, הנציח תצלום קבוצתי התלוי על הקיר בחדרושל סלע את הפנים הצוהלים, הגאים של התלמידים. היום מציג המרכז יותרמ-50 בוגרים מהשכונה הזכאים לתעודת בגרות. כ-40 סטודנטים באים לכאןיום יום לעבוד עם התלמידים באופן פרטני (בתמורה למלגות לימודים).עשרה תיכוניסטים מהשכונה עושים תואר ראשון במסגרת האוניברסיטה הפתוחהבסיוע המרכז. ויש גם סטודנטים: תשעה מבוגריו של המרכז לומדים במרכזהבינתחומי בהרצליה, כמה לומדים באוניברסיטת תל אביב, וסטודנטים נוספיםמשובצים במכללות שונות. כולם קיבלו מלגת לימודים מלאה בתיווכו של סלע.בשבוע שעבר חגג המרכז לשיפור הישגים עשור להקמתו. לטקס התייצבו ראשהעיר ושר האוצר סילבן שלום ומנהלי בתי ספר בעיר. סטודנטים ותלמידיםעלו על הבמה לקבל מלגות מקרן אייסף, התומכת במרכז. (קרן אייסף היא קרןבינלאומית לחינוך המעניקה מלגות לסטודנטים משכונות מצוקה ומעיירות פיתוחבתמורה להתנדבותם במיזמים חינוכיים). למרות החגיגות, סלע, בועט ותיקבממסד, נשמע מפוכח מתמיד. ההכרה בנו לא הגיעה בקלות, הוא מזכיר. פעמייםהיה המרכז על סף סגירה וגם היום המשכו תלוי במאבקים. "התחלתי לקבל אתהחיבוק ברגע שגייסתי כסף בעצמי והשגתי עזרה של קרנות וגופים", הוא אומר.בין השאר מהבנק הבינלאומי ומעמותת "ציונות 2000". סכום משמעותי בסךחצי מיליון שקל לשנה גויס מקרן אייסף, אבל צורכי המקום רק גדלים כלשנה. משרד השיכון, המממן העיקרי של המרכז, שתיקצב אותו כל השנים במסגרתמיזם שיקום שכונות, הודיע לא כבר שהוא מושך את ידו מהמרכז, מהשנה הבאה."לאחר תשע שנים הם החליטו ששכונת התקוה השתקמה", מחייך סלע חיוך רבמשמעות. "הכבישים שופצו, הילדים פורחים, והכל בסדר"."פרקליט לעת מצואהמרכז לשיפור הישגים הוא מעין סיפור כיסוי למפעל גדול בהרבה. מהחדרהדחוק בקומה השנייה של בית דני מנהל סלע לשכת סעד לא רשמית ומתפקד כפסיכולוג,מדריך ומעין פרקליט לילדים הלומדים במרכז. מכאן הוא מנהל מאבקים עםמנהלי בתי ספר כדי לעצור את הנשרתם, מסדר אותם בפנימיות, משיג להם מלגותלספרים או ללימודים, ובעיקר מדרבן ומעודד.היה זה שמשון שושני, המנהל הדומיננטי של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב,שהביא את סלע לשכונת התקוה. סלע בדיוק חזר מארה"ב, שם עשה את הדוקטורטשלו באוניברסיטת פורדהם. במסגרת לימודיו השתתף בצוות המחקר של תוכנית– "stay in school" – ששמה לה למטרה להיאבק בנשירת שחורים ובני מיעוטיםמבתי הספר בניו יורק. העבודה בשכונת התקוה נראתה לו המשך ישיר וטבעילעבודתו בארה"ב. מאז לא עזב את השכונה.סלע, לא נולד בשכונת התקוה אלא בשכונת מצוקה אחרת, עג'מי ביפו.סיפור חייו – שהוא קורא לו "תיקים באפלה" – מזכיר רבים מהסיפורים שלהילדים שבהם הוא מטפל כיום. הוא היה ילד פנימיות, בן לאם יהודייה שיצאהונכנסה בבתי חולים פסיכיאטריים ואב ערבי שנטש את הבית וחי בכפר. אבלהוא הצליח לשרוד. לאחר הצבא חזר לפנימייה שבה גדל ועבד בה כמדריך. אחרכך עבר להוראה ובהמשך למד באוניברסיטה. כיום סלע הוא חבר במועצה לילדהחוסה, ובמקביל לניהול המרכז לשיפור ההישגים מנהל גם את תוכנית "הלב"שיזם – שנועדה ללוות בוגרי פנימיות. "זה מה שאני חושב על תוכניות ההתערבות(תוכניות לשינוי לימודי או התנהגותי אצל תלמידים עם בעיות, ת"ר)", מסבירסלע. "הבעיות הרי לא מתחילות בכיתה ז' ונגמרות בי' או י"א. זה נמשךאחר כך, כשההורים והאחים הצעירים תלויים בך, כשאין לך חדר לחזור אליו,כשאתה מתלבט מה לעשות עם עצמך, גם אחרי הצבא. הרי אף אחד לא יכול להביןאת מה שעברת".לפי סלע, בטיפולו הישיר כ-500 צעירים. אפשר לעתים להירתע מסגנונו, מהאופןשבו הוא מספר מעל ראשי הילדים את סיפורי המצוקה סוחטי הדמעות שלהם.אבל עדויות של צעירים, המתייחסים אל סלע כאל מושיע וחבר, מוחות את הרושםהראשוני.בשעה שהוא עונה לשני צלצולי טלפון בבת אחת – בשיחה אחת קובע פגישה לילדבכיתה י"א ואמו, הילד מבקש "גמלאות", כלומר מלגות, לספרים ולשיעוריעזר, ובשנייה דורש בשלומו של בן טיפוחיו האחרון, צעיר שהסתבך עם המשטרהושהצליח בעזרתו לחזור לתיכון העיוני שבו למד – זורמים לחדר צעירים,לבדם או בלוויית הוריהם, ושוטחים את סיפורם העגום. המסלול של הילדיםהאלה (שמקצתם חיים בפנימיות בתל אביב, כי הוריהם אינם מסוגלים לגדלם)ידוע מראש. בדרך כלל הם מנסים את מזלם בבתי הספר החזקים בעיר, כמו גמנסיההרצליה, עירוני א' ואחרים. בכיתה ט' הם מונשרים ועוברים לבתי ספר מקצועיים,ואפילו לפנימיות, ובמקרה הטוב לתיכונים בדרום העיר.באחד הימים בשבוע שעבר הגיעה למשל ס' מכיתה ט' ללשכה של סלע. אף כיהצליחה לשפר את ציוניה במאמץ רב השנה (מחמישה נכשלים בשנה שעברה לשנייםבלבד בסוף שנה זו), הודיעו לה בתיכון שבו היא לומדת במרכז תל אביב שלאתוכל להמשיך בו בשנה הבאה. היא מיואשת ומאוכזבת. את סיפורה קוטע י'בכיתה ה', המגיע לכאן עם חברו הצעיר ממנו. כבר חצי שנה שהם מסתובביםברחובות בבקרים; הקטן כבר החל לסחוב מחנויות. עכשיו העובדת הסוציאליתרוצה להכניס את י' לפנימייה. אך אמו, שהיא חד הורית, לא מסכימה. לאחרכמה דקות מגיעה גם האם. משקית ניילון היא שולפת את המסמכים של הפנימייהומראה לסלע. מתברר שהיא מסרבת לחתום עליהם בגלל החשש שייקחו ממנה אתבנה. לאחר שי' ואמו עוזבים רגועים עם מספר טלפון וכמה עצות, סלע מבשרלס' שהצליח להשיג לה ארכה בבית הספר. פניה זורחים. עתה הכל תלוי בהובכוח רצונה, מזכיר לה סלע.{\"מו"מ קשוחיחסיו של סלע עם בתי הספר בעיר מיוחדים במינם. נראה שהמנהלים לא חסיניםבפני הנדנודים שלו. הוא מצדו משתדל שלא לבקר אותם בחריפות כמו בעברעל מדיניות ההנשרה הסמויה שלהם ובתמורה דורש מהם שיגמישו עמדות. המידעעל ההנשרה מגיע אליו מהתלמידים עצמם או מהוריהם. את המידע החסר לו סלעאוסף מהצעירים שמגיעים לחדר ומספרים על אחיהם או על שכנים. כאן הואנכנס לפעולה, ויש לו שיטות משלו. "אני מגיע לבתי הספר ומתחיל למכורלהם תלמידים שאני חושב שיש להם סיכוי. זאת מסחרה", הוא מספר. "אני מזההאת הפוטנציאל. אם אני יודע שלתלמיד מסוים יש כוח רצון, שהוכיח את עצמובמרכז, שיש לו מינימום של תנאים בבית ושההורים שלו לא יעשו בושות בביתהספר, אני מתעקש שישאירו אותו". סלע מתאר משא ומתן קשוח עם המנהלים,עם תן וקח משני הכיוונים. בדרך זו גם הצליח לפרוץ את שערי הכניסה למכללההיוקרתית בהרצליה. "אני מגיע לדיקאן אחרי שעשיתי שיעורי בית", מספרסלע. "כשאני יודע כמה מלגות הוא מחלק בשנה. אני פורש בפניו את תעודותההצטיינות, מוכר את הסיפור, את הבית הקשה והפוטנציאל הגבוה, ומשיג הבטחהשהמלגות יינתנו לתלמידים שלי".כשיורם חיות התחיל ללמוד בגמנסיה הרצליה עדיין לא היה מי שיילחם למענו.בכיתה ח' אביו מת ממחלת הסרטן, הוא החל להידרדר בלימודים ואיימו לסלקאותו. הצילו אותו רק תוצאות המבחן הפסיכוטכני שעבר בבית הספר, שהוכיחושהוא ילד מבריק. הוחלט להשאירו בלימודים ומאז החל לבקר בבית דני כליום לאחר בית ספר. "היינו מגיעים לכאן כי זה היה כמו החדר שלא היה לנו",אומר חיות, "ובגלל הספרים בספרייה".השנים הללו לא היו קלות. "אי אפשר לתאר מה זה היה ללמוד בגמנסיה ארבעשנים עם אותם ג'ינס ונעלי ספורט, איך הסתכלו עליך", הוא מספר. אבל סייעההעובדה שאת חלק ממוריו בתיכון הוא פגש במרכז. עכשיו, במרכז הבינתחומי,החוויה חוזרת על עצמה. הפער עדיין כואב, אף כי כיום הוא יודע שמדובררק בכסף. "אצלנו העבודה היתה ערך עליון. לכן מי שיצא מכאן – כל אחדהוא קצין בצבא, סגן, ובמסלול פיקודי. אצלם הם מקבלים הכל. אצלנו בשכונהפיתחנו תיאוריה שמי שנוסע על ג'יפ יקר הוא עבריין. כאן אני רואה ילדבן 21 עם מכונית ששווה 200 אלף והוא עוד מרים טלפון לאבא שיסגור אתהמינוס".כשהיינו ילדים פשוט לא ראינו שהמקום הזה רע, אומר חיות. "עכשיו כשאנירואה חברים שלי מהגן שוכבים על המדרכה, עור ועצמות, ברחוב הרצל, אנימבין שגם אני יכולתי להגיע לזה". מה החלום שלו? לראות את העולם ולחזורעם מכונית גדולה ומיליונים ולהציל את כל הילדים פה. ישראל סלע מסתכלבחיות חצי משועשע. הוא מזכיר לו את עצמו, הוא אומר. ולפני שהוא נכנסלהסברים, הוא מפסיק לרגע וקורא לעבר הדלת "מה שלומך חמודי?" פרצוף רזהעם עיניים גדולות, ילד שנראה לא יותר מתלמיד כיתה ב', מציץ ונעלם כהרףעין. אבל גם אחר כך, במשך שעה ארוכה, הילד ממשיך לזרוק גולות ליד הדלתומציץ מדי פעם. "הוא בשלב החיזור", אומר סלע, "הוא מתעניין וזה טוב.זה הקליינט לעתיד".

הבוגרת ד"ר אפרת יציב בחדשות

"פרוייקט "דרך המשי